על המאבק למען קלפיות בכפרים ערבים
הזכות לבחור לכנסת מעוגנת בסעיף 5 לחוק יסוד: הכנסת והיא מהווה זכות יסוד מהותית בכינונה וקיומה התקין של חברה דמוקרטית. מימושה של זכות זו נמנעה מכ-80,000 בדואים המתגוררים בכפרים לא מוכרים בנגב, על רקע מדיניות שאיפשרה להם להצביע בקלפיות מרוחקות משמעותית ממקום מגוריהם. מצב דברים זה, לצד היעדר שירותי תחבורה ציבורית נאותים באזור, הוביל לכך שרבים מתושבי הכפרים אינם מממשים את זכותם להצביע בבחירות לכנסת.
בתעודת הזהות של תושבי הכפרים הלא מוכרים הכתובת הרשומה היא שם השבט שאליו הם משתייכים. בעבר, הצביעו תושבים בדואים המתגוררים בנגב בקלפיות שמוקמו ביישוביהם גם אם לא היו מוכרים על ידי המדינה. אך החל מאמצע שנות ה80, וכחלק ממדיניות שנועדה לגרום לבדואים להעביר את מגוריהם ליישובי קבע, הוחלט שלא להציב עוד קלפיות בכפרים הלא מוכרים, ולאפשר לאוכלוסייה הבדואית להצביע רק בקלפי של השבט אליו הם משתייכים, מבלי התחשבות במרחקה הגיאוגרפי ממקום מגוריהם.
כך נוצר מצב אבסורדי לעיתים על מנת לממש את זכותם להצבעה בבחירות לכנסת, נאצלו תושבי הכפרים לנסוע לקלפיות המרוחקות בנסיעות למרחקים המגיעים עד ל65 ק״מ לכיוון.
למשל, 2,500 בעלי זכות הצבעה משבט אבו רוקייק שמתגוררים בכפר אלזרנוק נדרשים להצביע מתל שבע. המרחק מהכפר לכביש עומד על שני קילומטרים ומשם עוד 20 ק"מ, בשני אוטובוסים, עד לקלפי. דוגמא נוספת נוגעת לבני ובנות שבט אלסאנע המתגוררים בתל ערד ונדרשים להצביע בלקיה – מרחק של שני קילומטרים מהכביש ועוד 35 קילומטרים עד לקלפי, נסיעה בשלושה אוטובוסים.
מדובר בהתנהלות שאין לה אח ורע ביחס לאוכלוסיות ותושבים אחרים במדינת ישראל, הנהנים מקלפי הקרובה למקום מגוריהם ובכך מממשים את זכותם הדמוקרטית ביתר קלות. בנוסף, הפרקטיקה מנוגדת בבירור לחוק הבחירות לכנסת, בו נכתב שקביעת מיקומן של קלפיות יש לפעול שמקום הקלפי ייקבע באופן שיקטין ככל האפשר את המרחק בין הקלפי לבין מקום מגורי הזכאים לבחור בה. מרחק זה מהווה בסופו של דבר את אחת הסיבות המרכזיות לכך שבאופן היסטורי אחוזי ההצבעה של הבדואים תושבי הכפרים הלא מוכרים נמוכים משמעותית מאחוז בעלי זכות ההצבעה. הדבר פוגע מהותית בייצוגם של תושבי הכפרים בכנסת, ומכך בסיכויים להעלות את הסוגיות המשמעותיות להם לסדר היום הציבורי, זכות בסיסית הניתנת לכל אזרח במדינה דמוקרטית.
המרכז הרפורמי, בשיתוף עם יוזמת אברהם והמועצה האזורית לכפרים הבלתי-מוכרים, פנו פעמים רבות לשר הפנים ולועדת הבחירות המרכזית בדרישה לפעולה דחופה לתיקון מצב זה, תוך שביקשו הצבה של קלפיות במבני ציבור כגון מוסדות חינוך המוצבים בכפרים. המרכז אף ניסה לקדם תיקון של חוק הבחירות לכנסת , כך שהאוכלוסיה הבדואית תוכל להצביע ב״קלפיות נגישות״ הסמוכות למקום מגוריהם, אלטרנטיבה המוצעת היום לאוכלוסיות שונות בישראל. למרבה הצער, הדבר לא קודם.
בבחירות האחרונות פנה המרכז הרפורמי לועדת הבחירות המרכזית בבקשה להסדיר את הסוגיה אך למרבה הצער יושב ראש ועדת הבחירות לא נענה לבקשה.
על המאבק למען כפרים לא מוגנים
תושבים מקרב הכפרים הבדואים הלא מוכרים ושורת ארגונים בעתירה לבג"צ: על המדינה לספק פתרונות מיגון מפני ירי לעשרות אלפי תושבי הכפרים הלא מוכרים שחייהם בסכנה מתמדת מאז 7.10.
העתירה המצורפת הוגשה על ידי תושבים מקרב הכפרים הבדואים הלא מוכרים, יחד עם מועצת הכפרים הלא מוכרים, המרכז הרפורמי לדת ומדינה, האגודה לזכויות האזרח ושורת ארגונים בדרישה כי המדינה תספק פתרונות מיגון מפני ירי רקטות וטילים לכ-85,000 תושבי הכפרים, שמאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל חיים בסכנה מתמדת בשל הימנעותה הנמשכת של המדינה מלהעמיד פתרונות מיגון ביישוביהם.
העתירה, אשר הוגשה באמצעות עוה"ד נועם פרייס ואורי נרוב מהמרכז הרפורמי, עביר ג'ובראן מהאגודה לזכויות האזרח והילה שרון מאיתך-מעכי, פורשת תמונת מצב עובדתית קשה ביותר לפיה לרוב רובם של תושבי הכפרים הלא מוכרים אין שום אמצעי מיגון מפני ירי רקטות, טילים או כטב"מים והם נאלצים למצוא פתרונות מיגון מאולתרים על מנת להגן על חייהם, כמו למשל לתפוס מחסה תחת גשר, בשוחה שנחפרה או בסדק צר שנוצר באדמה, ואף להעביר את מקום המגורים אל אזור ממוגן.
ככלל בכפרים הלא מוכרים לא קיימים צופרי אזעקה, אין כיסוי מלא של כיפת ברזל ולתושבים אין כל אפשרות להציב מיגון באופן יזום, שלא באמצעות המדינה, נוכח אי הכרה/הסדרה מצד המדינה. כך מתארת נורה זאנון, אחת העותרות, את המציאות הקשה של חיים ללא מיגון: "לי ולשכנים שלי אין מיגון בכלל. הטילים היו סיוט שאי אפשר לתאר. ביום הראשון של המלחמה ברחנו לשטח הפתוח, בלי לקחת איתנו כלום. נשארנו שם, באמצע שום מקום. אחר-כך, במשך חודש, היינו בורחים לשטח הפתוח כל לילה, ובמהלך היום חוזרים לבתים. גם כשהיינו בבית, האוטו היה מצויד – במים, אוהלים, ארוחת בוקר, ארוחת ערב, וחונה בכיוון היציאה מהכפר. אם היינו שומעים אזעקה מדימונה או מבאר שבע, היינו נכנסים לאוטו ובורחים. יש אנשים שהיו שאננים, ולא ברחו כששמעו את האזעקות מרחוק, אלא חיכו עד שראו את הטילים מעל הכפר. הם נקלעו למצבים לא נעימים: רכב שמתחפר בחול בזמן לא מתאים, ילדים בוכים מהלחץ, הגעה לגשרים כדי לתפוס מחסה כשכבר אין מקום. היה קשה לראות את המצוקה שלהם״.
העדר המיגון בכפרים גבה מחירים קשים מתושביהם בפגיעות בגוף ובנפש ואובדן חיים: כך למשל, מתוך ארבעה עשר אזרחים ישראלים שנהרגו ביומה הראשון של המלחמה מפגיעת טילים/רקטות, שישה היו מקרב תושבי הכפרים – אישה וחמישה ילדים, ובליל תקיפת הכטב"מים האיראנית שאירעה באפריל 2024, ילדה בת 7 תושבת הכפר הלא מוכר אל פורעה נפצעה באורח קשה בראשה וכן נפצעו 8 מתושבי הכפרים הלא מוכרים.
נוכח העדר המיגון בכפרים הלא מוכרים וסכנת החיים הנשקפת מכך לתושביהם, ממועד פרוץ המלחמה נשלחו פניות רבות, בין היתר, לפיקוד העורף ולשר הביטחון, בדרישה שיפעלו ללא דיחוי למיגון הכפרים. אף בוועדות הכנסת נערכו דיונים בנושא. ואולם, עד כה הנושא לא קודם ובשטח הוצבו על ידי המדינה עשרות בודדות של מיגוניות שאינן מספקות מיגון ראוי.
עם הגשת העתירה אמרו עורכי הדין אורי נרוב ונועם פרייס מהמרכז הרפורמי לדת ומדינה: "חובתה העליונה של מדינה היא להגן על חייהם ושלמות גופם של אזרחיה ותושביה, חובה החלה ביתר שאת בעתות מלחמה וחירום. למרבה הזוועה, מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל עשרות אלפי תושבי הכפרים הבדואים הלא מוכרים בנגב חיים בסכנת חיים מתמדת ומופקרים לגורלם בשל הימנעות המדינה מלהציב אמצעי מיגון ביישוביהם. מדובר בהתנהלות מחדלית שהביאה עד כה למותם של 6 מתושבי הכפרים, מתוכם 5 ילדים. במציאות בלתי נסבלת זו, על בית המשפט להורות למדינה לפעול למיגון הכפרים באופן מיידי״.
בית המשפט הורה למדינה לתת תשובתה עד אמצע ספטמבר.
